© כל הזכויות שמורות לישיבת שומריה
הרב נריה זצ"ל היה מחנך באישיותו אשר ספג את תורתו החינוכית מהרב קוק. בכישרונו החינוכי לקח הרב נריה את רעיונותיו המופשטים של הרב קוק והפך אותם למשנה חינוכית מעשית.
במרכז פועלו התייחס הרב נריה לנושא הדור הצעיר. מהפסוק "בינו שנות דור ודור" (האזינו) למד שלכל דור יש את הבינה והשפה שלו. ולכן צריך לדבר לכל דור בשפה שתתאים לו, אחרת הדברים לא יחדרו ללב הצעירים.
הדור שהיה חי בתקופתם היה דור עם הרבה מאוד כוחות ועוצמות. דור שיצא מגלות והקים לנו מדינה, דור של צעירים שלחמו במחתרות, ייבשו ביצות, עסקו בהתיישבות ופיתוח המדינה הצעירה. דור שמה שאפיין אותו זה פריצת גבולות מחשבתיים, רוחניים ומעשיים.
הרב קוק סבר שלדור ההוא לא נכון לגשת בשיטות שהיו נכונות לדור הגלות. בספרו "מאמר הדור" כתב: "הדור מוצא את כל מה שהוא שומע ורואה מהורים ומורים קטן מערכו", כלומר לדור יש שאיפות גדולות מהפכניות, זה לא נכון עבורם לקבל בהכנעה את מסורת אבותיהם.
הזמן עבר, ודורות התחלפו, אבל נשארנו עם אותה שאלה- מהי השיטה החינוכית הנכונה עבור בני הנוער בדורנו?
הדור של היום הוא כבר דור חדש, דור ששואל שאלות, דור שמתמודד עם אתגרים חדשים בעולם הטכנולוגי המתפתח, דור שעסוק בפריצות דרך עולמיות בתחומי הרפואה והיי-טק.
הצעירים בדורנו רוצים להבין את מה שעושים ולא לפעול לפי מה שההורים נהגו. ועל כן ההורים והמורים צריכים לחשב מסלול מחדש, ולהתאים את השיטה החינוכית הנכונה לצרכי הדור הצעיר.
והדרך בה נכון לפעול היא בשני מישורים על פי שיטתם של הרב קוק והרב נריה:
במישור הראשון עלינו לתת אמון בנוער. לדעת שבנוער יש כוחות חיוביים. צריך רק לסייע בלנתב אותם למקומות הנכונים. אם ניתן אמון בבני הנוער ולא נלחם איתם או נעצור את הכוחות שבהם, הם יוכלו לצמוח ולהגיע לעוצמות גדולות. עלינו להאמין שבנוער נמצאים הכוחות האלו ולעזור להם להשתמש בהם.
במישור השני עלינו לתת אמון בעצמנו, ההורים והמחנכים. עלינו להיות משוכנעים שאנחנו מסוגלים ללכת יחד עם הדור הצעיר ולקדם אותו. בשביל שזה יקרה אנחנו נדרשים לסבלנות גדולה לתהליכים.
נער הוא כמו צמח. אם אתה רוצה להצמיח אותו אתה צריך להשקות אותו ולהתאזר בסבלנות. כל תהליך חיצוני כפייתי עלול להזיק לצמח ואם תמשוך אותו בכוח הוא יקרע. השקיה נכונה בסבלנות תעצים את מה שבתוכו ותסייע לו לצמוח ולגדול.
אנחנו כחברה בוגרת צריכים להשלים עם זה שהתהליך ייקח זמן. בסופו של דבר הדור הצעיר צריך לדעת שמה שהוא עושה הוא שלו במאה אחוז. התוצאה תהיה שכל אחד יעמוד על רגליו שלו ולא על רגלינו. מי שייתן אמון בנער וייתן אמון בעצמו תוך סבלנות ירוויח ילד שעובד בכוחות עצמו והולך בדרך שבה הוא חפץ מתוך בחירה שלו.
לדור הצעיר יש גדולה ומיוחדות בכך שהוא יכול להתחבר לדרך שלנו ההורים והמורים מתוך בחירה, וזה לא חסרון, אלא מעלה של דור הגאולה.
מאז ומתמיד מייחס עם ישראל חשיבות עליונה לעבודת החינוך. התורה מעידה על אברהם אבינו "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט".
במשך הדורות הורים אינם חוסכים מאמץ, תפילה וממון, ולעתים גם דמעות כדי שילדיהם ילכו בדרך הישר. זה לא סוד שמלאכת החינוך היא מלאכה קשה הדורשת חכמה עמוקה ומשאבי נפש רבים. אמנם נראה כי בדורנו המלאכה הפכה לקשה במיוחד. העולם מבחוץ קורץ ומפתה ומעמיד את בני בנוער בפני ניסיונות קשים ביותר. הטכנולוגיה המתקדמת והמתפתחת מעמידה בפני הנערים אתגרים ופיתויים רבים.
כחברה בוגרת עלינו לערוך בתוכנו בירור בלתי פוסק, ולחדש מידה רבה של יצירתיות כדי לעמוד במשימה אותה הועיד לנו ריבונו של עולם. ואם הגענו בדורנו לפתחה של שליחות זו – סימן שיכול נוכל לה.
פרק נפלא ביסודות החינוך למד הרב נריה זצ"ל מיחסו של יעקב אבינו לבנו יוסף. התורה אומרת על יוסף: "והוא נער". רש"י מפרש שיוסף היה עושה מעשה נערות – מתקן בשערו וממשמש בעיניו כדי שיהיה נראה יפה. כיצד מגיב יעקב אבינו להתנהגותו של יוסף? התורה מעידה "וישראל אהב את יוסף מכל בניו, כי בן זקונים הוא לו, ועשה לו כתונת פסים".
תגובתו של יעקב מפתיעה ביותר, מדוע הוא מוסיף שמן למדורה? מדוע הוא מחזק את הצדדים החיצוניים של יוסף? על זה השיב הרב נריה שלמרות התנהגותו ועיסוקו בחיצוניות, יעקב אבינו ידע להתבונן בפנימיותו ובמעלותיו הצפונות של יוסף. בכך שהכין לו כתונת פסים, שידר יעקב ליוסף: אם זו דרכך בני, לך בה וה' יצליחך.
כמובן שליעקב היה קשה, כי יוסף בחר בדרך שונה, שהוא לא הכיר אצל האחים האחרים. אבל יעקב הולך עם דרכו המיוחדת של יוסף. בעומק הבנתו החינוכית יעקב מבין שיש ליוסף דרך מיוחדת בעבודת ה', שליחות ייחודית בעולם, דרך שבה היופי והשלמות הפנימיים מתבטאים בצורה חיצונית שלמה ונאה (כמו אצל אמו רחל, שהייתה יפת תואר ויפת מראה). יעקב מקבל באהבה את דרכו של יוסף ותומך בה, ובכך מחזק את בנו, במיוחד לאור הביקורות של אחיו כלפיו.
בהמשך יעקב גם קוצר את פירות אהבתו ליוסף שהפך עם השנים לכלכלן עולמי, "שר האוצר" של העולם כולו. וכאשר יוסף נמצא בניסיון קשה במצרים מול אשת פוטיפר המשדלת אותו ומפתה אותו, חז"ל מספרים שהדבר שנתן ליוסף כוח לעמוד בניסיון היא דמות דיוקנו של אביו שנראתה לו באותה שעה.
הרב נריה זצ"ל מתאר בלשונו הציורית שכעבור שנים שאל יעקב את יוסף: בני, תגיד לי את האמת, איך החזקת מעמד בניסיון של אשת פוטיפר? ענה לו יוסף: אבא, תדע לך שלרגע אחד לא הרגשתי שאני לבד, כל הזמן הרגשתי שאתה איתי ובזכות זה החזקתי מעמד.
מה מלמד אותנו הרב נריה זצ"ל? בשביל לעמוד בניסיון, הנער צריך להרגיש שהוא אינו בודד, הוא צריך לדעת שמישהו רוצה בו ואוהב אותו.
וזה הכלל – אהבה היא א'-ב' של חינוך. היא עומדת בפני עצמה ואינה מותנית כלל במעשיהם של בני הנוער. תפקידנו כהורים ומחנכים להרעיף על בני הנוער חום ואהבה, ובכך לשדר להם – אתם מסוגלים, אתם תצליחו. בתת ההכרה יאמרו לעצמם בני הנוער, אם ההורים שלנו והמחנכים שלנו מאמינים בנו סימן שאנחנו באמת מסוגלים, וכך יגייסו משאבי נפש, יצליחו בדרכם ויעלו מעלה-מעלה למרות הזרמים החזקים שימשכו בכל כוחם מטה. יהי רצון שנזכה.
הרב ראובן נתנאל הוא ראש ישיבת שומריה לצעירים
הרב נריה זצ"ל האיר את נתיבות חינוך נערי ישראל בדור של גאולה בשבעה אורות: כתוב בתחילת פרשת 'בהעלותך': "דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". (ח, ב)
רש"י מבאר את לשון התורה: "בהעלותך" ביחס להדלקת הנרות וז"ל: "בהעלותך…שצריך להדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה".
'עד שתהא השלהבת עולה מאליה' – עד שהנער יעמוד על רגליו שלו
המשמעות העמוקה של החינוך כפעולה אקטיבית לובשת צורה חדשה בגיל הנעורים. הנוכחות של ההורים צריכה להפוך מנוכחות דומיננטית לנוכחות עדינה במעטפת, נוגעת ולא נוגעת. הדבר נדרש כדי לאפשר את צמיחתם של כוחות חדשים בנפש הנערים, כוחות שהיו חבויים עד כה, וכעת דורשים – בצדק – את הופעתם.
בגיל הנעורים, נבנית באישיות קומה חדשה של עצמאות וזהות אישית. זהו תהליך שמלוּוה בסערות פנימיות, במשברים ובקשיים, תופעות שמאפיינות את המעבר מתקופה לתקופה. תהליך זה ביסודו הוא תהליך בריא וטבעי.
אנו צריכים להיות חפצים בו, משום שהוא מביא לידי ביטוי את הניצנים הראשונים של הופעת כוחות חדשים ורעננים אצל הנער המתבגר. ידיעה זו חשובה על מנת שנוכל ללוות בצורה נכונה את התהליך שהנער עובר ואף לסייע בידו לצאת ממנו בהצלחה.
המעשה החינוכי הנכון יאפשר את צמיחתם של כוחות אלו, תוך סבלנות והבנה שהדרך להופעתם השלמה ארוכה ורצופת עליות ומורדות. מי שידע ללכת יד ביד עם הנער המתבגר, יקצור את פירות עמלו בהתעצבותה של אישיות עצמאית ואחראית. לכאורה גם מובן ופשוט שהשפה שדברנו איתו בילדותו אינה השפה איתה אנו נְתקשר איתו בבגרותו. אכן השינוי הזה, הנדרש מאיתנו ההורים והמחנכים – קשה ליישום.
בנוסף לכך, בתקופה זו של התפתחותם הגופנית של הנערים, מתחילים להבשיל גם יצרים טבעיים, שאף הם מסעירים מאוד את הנפש. לצורך התמודדות נכונה עם אתגרי הגיל שבשעריו באו, זקוקים הנערים לגבורת כיבוש היצר: "איזהו גיבור – הכובש את יצרו". בגיל הנערות ניצב הנער כשבקרבו כוחות גוף, רגש ודמיון מפותחים.
הנער עובר תהליך של צמיחה גופנית ונפשית. כוח הרצון עדיין בשלבי בנייה ראשוניים, ובה בעת – הדומיננטיות של השכל וההכרה עדיין בוסרית. עם נתונים אלה, שלכאורה הם דלים ולא מספיקים, נדרש הנער לייצר מערכת אוטונומית של בחירה בין טוב לרע וכן יכולת נפשית למימוש החלטותיו. האם בשעה זו יעמדו לו הרגליו הטובים אותם רכש בילדותו בבית הוריו או בתלמוד-תורה בו למד? כאן נדרשת גבורה כתכונה מרכזית בנפש.
בני הנוער חמושים בכוחות נפש אדירים הקיימים בתוכם באופן פוטנציאלי. הימצאותם של כוחות נפש אלו אינה מובנת מאליה. עבודת החינוך באה לסייע לנער לא רק להצליח לא ליפול, אלא בעיקר להתקדם ולעלות, ולהוציא עוד ועוד מכוחות אלו לפועל בקדושה ובטהרה. כל נער רוצה לגדול, להיות בוגר-גיבור. הוא מרגיש צורך להתנער מהילדות וצריך לאפשר לו זאת. הוא רוצה לעמוד בזכות עצמו ולהרגיש את הימצאותה של הגבורה שלו.
המגמה הזו – בניית אנשים גיבורים, מונחת כבר מראשית החינוך. עם ישראל זקוק לאנשים מלאי גבורה וזהו אתגר בחינוכו של כל נער בדור של גאולה. נער גיבור – יֵדַע לְשמר את הגבורה גם לכשיגדל, וכך יוכל לעמוד בהתמודדויות מורכבות בבגרותו. כשם שנער זקוק להתעמלות גופנית לחיזוק שרירי גופו, כך הוא זקוק להתעמלות רוחנית, כדי לחזק את שרירי גבורתו.
הרב נריה היה מסביר את המשנה באבות: "העמידו תלמידים הרבה" (פקר א, א) ואומר: העמדת תלמידים – הכוונה היא להעמיד אותם על רגליהם. לאפשר להם לפתח את עצמאותם באופן כזה, שהכוח עליו מבוסס עולמם הרוחני והמוסרי ייבנה מבפנים. הוא היה מוסיף ואומר, שבוודאי אין זה רצוי שהנערים יהיו תלויים בהוריהם או ברבותיהם גם בשנות בגרותם.
